והתני. בתוספתא דביצה פ''ג ומודים חכמים לרבי מאיר וכו' והובא זה לעיל בפ' אלו קשרים בהלכה ב' וכדפרישית שם דשמעינן מיהת דחותמות שבקרקע מתירין אותן אף בשבת. ואמאי אסרו הכא במכבש של כובסין להתירו:

הדא אמרה מכבש עשו אותו כקרקע. כלומר דשאני מכבש דמיחזי כעושה בנין וסתירה בקרקע ממש וחמירא מחותמות של דלת שבקרקע:

אמר רבי יוסי. פשיטא דהכי הוא דהא מתניתין אמרה כן ושל כובסין לא יגע בו כלל ואלו חותמות שבקרקע הכל מודים שמתירין אותו אף בשבת:

הדרן עלך פרק תולין

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מסקינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק ויבכה והתירו טלטול שלא בידים במקום שיש קצת סכנה:

כלכלה והאבן בתוכה. בכלכלה פחותה עסקינן וסתם הנקב שלה באבן לפיכך מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן. ואם היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו פירות רטובין כגון תותים וענבים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו אבל בשאר פירות שאינן נמאסין כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהן:

מנער אותן לארץ והאבן נופל ויטול הפירות אל תוך הכלכלה:

מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין. אם היו שניהם בכלי אחד ודוקא כשהיתה הטהורה למטה וכן החולין והיו פירות שהן מתטנפין בקרקע ואם ינער אותם יפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהם נוער הכלי ונוטל הטהורה או החולין ומניח את הטמאה ואם היה צריך למקום הכלי בין שהיו הטהורה או החולין למעלה או למטה מטלטל אותן הכל כאחד:

ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה תרומה שנפלה למאה חולין דהדין היא שמעלין את התרומה וסבירא ליה לר' יהודה שאף בשבת מעלין משום דסבירא ליה כר' אליעזר דפ''ה דתרומות דאותה סאה שנפלה היא שעלתה והוה כמחתא בעינה ולא הוי כמתקן אי נמי כהאי דרשב''א דקאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ועדיפא דר' יהודה מדידיה דסבירא ליה הואיל וכך אם כן אף מעלין אותה בשבת. ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' האבן שעל פי החבית. והוא רוצה ליטול יין מן החבית מטה החבית על צדה והאבן נופלת. ודוקא בששכח את האבן עליה בין השמשות ולא הניחה מדעת אבל אם הניחה מדעת נעשית החבית בסיס לדבר האסור ואפי' אם ניטל האבן אחר כך אסור לטלטל להחבית:

היתה החבית בין החביות אחרות. ואם יטה על צדה תפול האבן על האחרות ותשברם. מגביה החבית למקום אחר ומסלקה ושם הוא מטה על צדה והאבן נופלת שעל הכר. הכי נמי בששכח את המעות בין השמשות על הכר והוא צריך להכר. נוערו והן נופלות אבל אם הניחן שם נעשית הכר בסיס לדבר האסור ואפילו אם ניטלו המעות אחר כך אסור לטלטל את הכר:

היתה עליה. על הכר או על הכסת והן של בגד לשלשת והוא איזה דבר של טינוף כגון רוק או רעי מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליהן מים מפני שנתינת המים על הבגד זהו כיבוסו:

היתה. הדבר המטונף על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה לפי שנתינת מים על העור לא הוי כבוסו:

מתני' בית הלל אומרים מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין. נוסחא דהכא עיקרית וכך הוא מוסכם בבבלי דבית הלל הוא דסברי כר''ש דלית ליה מוקצה ומעבירין בידים אותן עצמות וקליפין שהן ראויין למאכל כלבים או לשאר בהמה אבל אם אינן ראויין למאכל בהמה אף ר''ש מודה שאין מטלטלין אותן בידים:

ובית שמאי אומרים וכו'. דאית להו מוקצה כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין ואפילו הן פחות מכזית וכן שער וכו' והן השרביטין שלהם מפני שהן ראויין למאכל בהמה:

ספוג. שמקנחין בו הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו בשבת לפי שכשאוחזו בבית אחיזה אפשר לו שלא יסחוט אלא שמקנח בו לאט לאט. ואם לאו אין מקנחין בו לפי שכשאוחזו אי אפשר שלא יסחוט אם אינו נגוב:

בין כך ובין כך. אם הוא נגוב ניטל הוא בשבת ואינו מקבל טומאה דלאו כלי הוא כלל:

הדרן עלך פרק נוטל

מתני' חבית שנשברה. בשבת מצילין ממנה מזון ג' סעודות שזהו מה שצריך לו בשבת ומציל לו ולאורחיו ואומר לאחרים בואו והצילו לכם לפי מה שאתם צריכין. וכיצד הוא מציל מביא כלי ומניח תחתיה ולא יביא כלי אחר ויקלוט וכלי אחר ויצרף לראשון גזירה שמא יביא כלי דרך ר''ה ואם נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף לראשון ולא יקלוט ואח''כ יזמין אורחים אלא יזמין ואח''כ יקלוט ואם הערים בדבר זה מותר:

ובלבד שלא יספג. שלא יניח ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו לתוך הכלי וכן לא יטפח בכפו את השמן גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין. פירות שהן בני סחיטה כגון זיתים וענבים הסוחט אותן חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ותותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן אסור הוא לסוחטן שמא יבא לסחוט זיתים וענבים אבל שאר פירות כגון תפוחים פרושין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת לפי שאינן בני סחיטה:

אם יצאו. המשקין מעצמן מהן בשבת אסורין. ובזיתים ובענבים כ''ע ל''פ דאסורין גזירה שמא יתכוין ויסחוט אותן בשבת כי פליגי בתותים ורימונים ובהו קאמר ר' יהודה אם הכניסן לאכול אותן מותרין המשקין היוצא מהן משום דלא ניחא ליה בהמשקין וליכא למיגזר שמא יסחוט ומשום שאפי' יסחוט אותן ליכא חיובא הלכך לא גרסינן ואם הכניסן לדרוך מהן משקין ניחא ליה בהיוצא מעצמן ואסורין שמא יסחוט אותן לכתחלה. ורבנן סברי דאף בהכניסן לאוכלין ואפי' בתותים ורמונים גזרינן והלכה כר' יהודה:

חלות דבש שריסקן. מע''ש ומתוך כך זב מהן הדבש מעצמו:

ור' אלעזר מתיר והלכה כר' אלעזר וכן זיתים וענבים שריסקן מע''ש ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין לפי שאין כאן מקום לגזור שכבר ריסקן מבע''ש:

מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת. שנתבשל או שנשרה בחמין קודם השבת מותר לשרותו בשבת ואעפ''י שהוא עכשיו צונן וכל שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אבל אין שורין אותו בחמין:

חוץ מן המליח הישן וכו'. שאלו הדחתן גמר מלאכתן אין מדיחין אותן בחמין בשבת:

מתני' שובר אדם את החבית. בשבת לאכול ממנה גרוגרות מפני שהוא לצורך השבת התירו במקלקל ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ע''י כך:

אין נוקבין מגופה של חבית. להוציא ממנה יין:

ור' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי ובלבד שינקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי:

לא יתן עליה שעוה. לסותמה מפני שהוא ממרח:

בערב. שם מקום בגליל:

חוששני לו. מחיוב חטאת אם ממרח השעוה סביב הנקב דזהו כממחק:

מתני' נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים כדי לשמור שלא יתקלקל וקמ''ל דלא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי להשוות להושיב שם הקדירה:

ואת המים היפים הראוים לשתיה ומשימין אותן בכלי לתוך מים הרעים לצננן. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא קתני לה ואת הצונן בחמין בשביל שיחמו דמהו דתימא ליגזור דילמא אתי לאטמוני ברמץ קמ''ל:

מי שנשרו כליו וכו' ואינו חושש. כלומר אין חוששין שמא יסחוט:

אבל לא כנגד העם. מפני מראית העין והלכה שאפי' בתוך ביתו אסור לסוחטן שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור:

מתני' הרוחץ במי מערה וכו' אלונטיות. סדינין שמסתפגין בהן:

לא יביאם בידו שמא יסחוט. אבל עשרה בני אדם וכו' אפי' באלונטית אחת דנפישין מיא מביאין אותן בידם דכיון דרבים הן מדכרי אהדדי. ומתני' יחידאה היא. והלכה שאפי' אדם אחד מסתפג באלונטיתו ומביאן בידו ואין חוששין שמא יסחוט:

מתני' סכין. בשמן וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אבל לא מתעמלין. בשבת ואיזהו מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך כל כך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע עד שיזיע בשבת מפני שהוא דרך רפואה:

ולא מתגרדין במגרדת דהוי עובדא דחול. ואם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרר כדרכו ואינו חושש:

אין יורדין לפילומא. נקרא דיומסית והוא מקום בארץ ישראל והעומד שם מתעמל ומתרפא:

ואין עושין אפיקטפזין בשבת. לשתות משקה כדי להקיא ממנו המזון שאכל ביותר:

ואין מעצבין את הקטן. ליישב איבריו ולתקנו ומלשון ידיך עצבוני ויעשוני. ודוקא לאחר יום הלידה אבל ביום הלידה שרי:

ולא מחזירין את השבר. עצם שנשבר ומתני' אינה הלכה בזה אלא דקיי''ל מחזירין את השבר בשבת:

מי שנפרקה ידו או רגלו. שיצא העצם מהפרק שלו:

לא יטרפם בצונן. על המקום שיצא אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

הדרן עלך פרק חבית

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי''ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע''ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ''מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע''פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע''ש וקמ''ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ''ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע''ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע''ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו''ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו''ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ''ל דאפ''ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ''ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע''מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את''ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ''ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו''ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא''כ באו ממקום קרוב. כלומר אא''כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח''כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ''ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה''ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע''פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל

מתני' מי שהחשיך לו בדרך. שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו וקמ''ל שאע''פ שלא נתן שכר על זה ואע''פ שנתנו לו משחשיכה מותר וטעמא שהקילו בזה מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו ואי לא שרית ליה דבר זה שאינו אלא מדברי סופרים אתי לאתויי בידיה ויעבור על איסור של תורה ודוקא בכיסו אמרו שיתננו לנכרי אבל במציאה כך הוא הדין אם היא מציאה שכבר באה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואם עדיין לא באה מציאה זו לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מארבע אמות:

ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור. שאם יש עמו נכרי אסור להניחו על הבהמה שהנכרי אין אתה מצווה על שביתתו והבהמה אתה מצווה על שביתתה. וכשמניח על הבהמה צריך להזהר שיניח עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והכיס עליה ומפני שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה וכל זמן שהכיס עליה אסור להנהיגה ואפי' בקול כדי שלא יהא מחמר בשבת ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה והיה עמו חרש ושוטה נותנו לשוטה דלית ליה דעת כלל וחרש אית ליה דעתא קלישתא שוטה וקטן נותנו לשוטה לפי שהקטן יבוא לכלל דעת חרש וקטן נותנו לאיזה מהן שירצה ואם אין שם לא נכרי ולא בהמה ולא אחד מכל אלו מוליכו פחות פחות מד' אמות הגיע לחצר החיצונה האי סיפא על כל משאוי שעל הבהמה קאי שאם היה בא בדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה משאוי כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת ושאינן ניטלין מתיר את החבלים מן השקים והן נופלין ואם היו בהן דברים המשתברין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן כדי שיפלו השקין על הכרים ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאם ירצה יכול לשלוף את הכרים שהשקים קטנים וקלים הם ואם היו שקים גדולים וא''א לשלוף הכרים מתחתיהן לא יניח אלא אם הן מלאים דבר שאין בו הפסד כל כך אם ישתבר מתיר החבלים והשקים נופלין דלהפסד מועט אין חוששין ואם לאו פורק אותו בנחת ועכ''פ לא יניחם על גבי הבהמה משום צער בעלי חיים:

מתני' מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. פקיעי עמיר הן קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן דכל זמן שהן אגודין לא חזיין לאכילת בהמה ומתירין לשווינהו אוכלא דשוויי אוכלא משוינן בשבת אבל למטרח בדבר שהוא אוכל לא טרחינן ולפיכך אין מפספסין את הפקיעין שיפזרם לפני הבהמה אחר שהתירן דזה אינו אלא לתענוג בעלמא ולא מטרחינן בדבר שהוא כבר ראוי לאכילה:

ומפספסין את הכיפין. הן ענפים לחים של ארז ואינן ראויין למאכל בהמה אא''כ מפזרין אותן והלכך שרי:

אבל לא את הזירין. הן הן זירין והן הן כיפין שהכל מין קש הן אלא שהכיפין יש להן שני קשרים א' בראש האגודה וא' בסופה והזירין יש להן עוד קשר א' באמצע וקמ''ל דאעפ''כ אין מפספסין אותן ואפי' הן דחוקים יחד אלא מתיר אגדיהן והוי ליה אוכלא כהפקיעין:

אין מרסקין את השחת. והיא תבואה שלא הביאה שליש ונקרא אספסתא וחזי למאכל בהמה ואין מרסקין אותה דהוי טירחא שלא לצורך וכן לא את החרובין:

לדקה. לבהמה דקה ששיניה דקות וקשות לה בלא ריסוק ואין הלכה כרבי יהודה:

מתני' אין אובסין את הגמל. כלומר אין מאכילין אותו הרבה בשבת שיהא די לו לג' או לד' ימים וכאבוס בתוך מעיו ולא דורסין המאכל בגרונו בכח אבל מלעיטין וזהו שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אין ממרים את העגלים. המראה היא במקום שאינן יכולין להחזור אבל מלעיטין:

מהלקטין לתרנגולין. שנותנין המאכל לפיהן במקום שיכול להחזיר ונותנין מים על גבי המורסן אבל לא גובלין שלא ימרס המורסן עם המים דזה נראה כלש. אבל מנער מכלי אל כלי ויתערבו מאיליהן:

ואין נותנין מים וכו'. שאלו אין מזונותן עליך ויש להן מים מצויין בשדה:

יונים הרדיסיאות. יונים המתגדלים בבתים ועל שם הורדוס המלך שהיה רגיל לגדל אותן בארמונו נקראו כך:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. דלועין שנתלשו מע''ש ולפי שהן קשין מחתכין אותן וקמ''ל דאף דסתמן לאכילת אדם קיימי מחתכין אותן לפני הבהמה:

ואת הנבילה. ואפי' נתנבלה היום וקתני נבלה דומיא דדלועין דמיירי אף שהיא ג''כ קשה מחתכין אותה:

ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. לבהמה וסבירא ליה כל מידי דהוי חזי לאדם מאתמול לא מקצי ליה לבהמה ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' מפירין נדרים בשבת. בעל לאשתו שמיפר לה ביום שמעו ומפיר לה בשבת בין שהן לצורך השבת ובין שלא לצורך השבת ומשום דקיי''ל כסתמא דמתני' דסוף פ''י דנדרים דהפרת נדרים כל היום. ואם חשכה ולא היפר שוב אינו יכול להפר הלכך מיפר אפי' לאלו שאינו לצורך השבת:

ונשאלין. לחכם להתיר נדרים שלו שהן לצורך השבת ואע''פ שהיה לו פנאי להתירן קודם השבת לפי שדברים אלו מצוה הן אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין נשאלין עליהן להתירן בשבת שהרי יכול הוא להתירן לאחר השבת:

פוקקין את המאור. כחכמים דפרק כל הכלים דבין קשור ובין שאינו קשור והוא שמתוקן מע''ש:

ומודדין את המטלית. אם יש בה שלש על שלש וכגון שהיתה טמאה ונגעה בטהרות:

ואת המקוה. אם יש בה כשיעור שהוא ג''כ לצורך השבת כגון לטבול בה אדם:

בטפיח. פך של חרס:

מקידה. של חרס ורחבה טפח אם יש בגיגית פותח טפח. מפרש בגמ' הלקטני קטנה היתה בין שני בתים. כלומר שביל קטן. וגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת היה מוטל בשביל תחת הגיגית וקודם שימות המת פקקו בשבת את המאור והוא חור שהיה בכותל הבית בטפיח לפי שחששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באהל. והיתה הטומאה נכנסת בתוך הבית ולפיכך סתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד השביל ואין כלי חרס מקבל טומאה מגבו וחוצץ בפני הטומאה ואח''כ הוצרכו ליטול אותו הפקק וקשרו את המקידה בראש הקנה בגמי להגיעו בסדק הגיגית אם יוכל לצאת מן הסדק או לאו ולידע מתוך כך אם יש שם פותח טפח ואין כאן אהל להביא את הטומאה דמיירי שהיה הסדק על כל פני הגיגית ואם יש ברחבה טפח אין הטומאה עוברת. ולא דמי להא דתנן בריש פ''י דאהלות ארובה שהיא בתוך הבית ויש בה פותח טפח וכו' מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אלמא דלא מהני פותח טפח משום די''ל דהמת היה מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק וכיון שיש פותח טפח בהסדק על פני כולו לא חשיב כאהל אחד:

מדבריהם למדנו וכו' ומודדין וקושרין בשבת. והיינו אם הקשירה והמדידה של מצוה הן דאז הותרה גם הקשירה אפי' בגוונא שאסור לכתחלה לקשור בשבת:

הדרן עלך מי שהחשיך. וסליקא לה מסכת שבת

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען